בין מישימה לאושימה

יוקיו מישימה (1970-1925) נחשב לסופר ולמשורר הבולט של יפן שלאחר מלחמת העולם השנייה. במאי הקולנוע נגיסה אושימה (2013-1932) היה מן האידיאולוגים והיוצרים המובילים בשנות השישים והשבעים בזרם שכונה "הגל החדש היפני". השניים היו אומנים רדיקליים שפעלו בקטבים פוליטיים ותרבותיים שונים, אך שניהם החזיקו בתפיסה שלפיה האומנות צריכה "להכות בחברה" ולזעזע את המבנים החברתיים. בחינה של עיבודים ליצירותיו של מישימה לצד סרטיו של אושימה מגלה אובססיות חופפות: השבר הסוציו־פוליטי של יפן, מיניות טרנסגרסיבית, אלימות וחיפוש אחר זהות לאומית בעידן שלאחר פירוק הקיסרות.

דמותו המורכבת של מישימה כאדם וכיוצר שילבה אסתטיקה ניאו־קלאסית יפנית ודקדנס אירופי, הומו־אירוטיקה גלויה ולאומיות אולטרה־רדיקלית. התעצבותו הפוליטית בשנות השישים התאפיינה בדחייה מוחלטת של יפן המודרנית, הבורגנית והחומרנית, שנתפסה בעיניו כתרבות מסורסת שעברה אמריקניזציה ואיבדה את נשמתה. הוא תיעב את הפוליטיקה הליברלית והסוציאליסטית במידה שווה, וראה בהסכם הביטחון בין יפן לארה"ב (ANPO) השפלה לאומית. עמדתו לא נבעה מלאומנות מפלגתית קלאסית, אלא מאסתטיזציה רדיקלית של מוסד הקיסר (Tennō). עבורו, הקיסר לא היה מנהיג פוליטי בשר ודם, אלא גילום של "רוח האומה" – סמל מופשט של טוהר ויופי ומקור הזהות התרבותית והרוחנית היפנית. רק חזרה לציות מוחלט לקיסר, במובנו זה, יכולה הייתה לטהר את יפן מההשפעה המערבית המשחיתה. מיליציית "אגודת המגן", שהקים ב־1968, פרצה ב־25 בנובמבר 1970 לבסיס של כוחות ההגנה של יפן בטוקיו. בשיאה של הפעולה התאבד מישימה בטקס ספוקו בהתאם לכללי המסורת. באקט זה מימש באופן מוחלט את התמה המרכזית בחייו: איחוד היופי, החרב והמוות.

"להבה" (Conflagration, 1958), סרטו של קון איצ'יקאווה, הוא עיבוד ל"מקדש הזהב" (1956) של מישימה. במקור הספרותי, הגיבור הוא נזיר צעיר ששורף מקדש כאקט של גאולה אסתטית – שחרור משלטון היופי הנצחי והמופשט והפיכתו לאירוע חולף וחי. עבור איצ'יקאווה אין מדובר רק בגאולה אסתטית, אלא גם בביטוי לזעקה חברתית ואקזיסטנציאלית ביפן שהושחתה במלחמה ולאחריה. "בית ספר לבשר" (L'École de la chair, 1998), סרטו של הבמאי הצרפתי בנואה ז'אקו, הוא עיבוד לרומן Nikutai no gakko (1963). מערכת יחסים בין אשת עסקים עצמאית ומבוגרת לגבר צעיר הופכת לקרב פסיכולוגי שבו מיטשטשים הגבולות בין מנצל למנוצל ובין תשוקה ארוטית לשליטה מעמדית. זאת ברוח עיסוקו של מישימה בזיקה שבין כוח, ארוטיקה ומעמד חברתי. "מישימה: חיים בארבעה פרקים" (Mishima: A Life in Four Chapters, 1985) של הבמאי והתסריטאי פול שרדר הוא ניסיון שאפתני ומעורר התפעלות ללכוד את חייו ואת יצירתו של מישימה – הן ברובד הביוגרפי־היסטורי של פעולת המחאה בנובמבר 1970, הן בזיכרונות הילדות והבגרות והן בעיבודים מרהיבים לרגעים מתוך שלוש מיצירותיו הבולטות.

נגיסה אושימה מתח ביקורת חריפה על המדינה היפנית, שלטענתו לא עברה טיהור אמיתי מן הפשיזם הקיסרי שקדם ל־1945. תחת החסות האמריקאית עברו המבנים ההיררכיים והסמכותניים הישנים "מודרניזציה" צורנית. הקיסר נותר סמל, והמנגנון המדינתי המשיך לדכא את האינדיבידואל. אושימה טען כי לדיכוי זה קיימת תמונת מראה בשמאל הסטליניסטי והממוסד, שבשם המשמעת המפלגתית בגד בתנועות ההמונים ודיכא חשיבה ביקורתית עצמאית. בהתנגדותו לעוולות המדינה ולנרטיב העצמי של חברה הומוגנית, שוויונית והרמונית, אושימה מציב במרכז סרטיו את ה"אחר" הלאומי והחברתי המושתק: המיעוט הקוריאני, נוער השוליים העברייני, הפושעים, האנסים והסוטים. עבורו, הזהות הלאומית היפנית אינה נתון ביולוגי או היסטורי מקודש, אלא מבנה אידיאולוגי אלים הדורש פירוק מתמיד. הפוליטיקה והאסתטיקה של אושימה מבוססות על עמדה מתמדת של שלילה ואי־הסכמה: דחייה מוחלטת של כל מבנה היררכי, מוסדי או קולקטיבי המבקש לדבר בשם האינדיבידואל. בהתאם לכך הוא מאמץ אסתטיקה מודרניסטית, מפורקת, מקוטעת וברכטיאנית. הוא אינו מחפש יופי קלאסי או הרמוניה של המילה והחרב נוסח מישימה. אצל מישימה, המיניות וההומו־אירוטיקה קשורות בטבורן למוות הרואי, לסבל, לסדיזם ולפטישיזציה של הגוף הגברי. המוות הוא מיזוג של יופי, אלימות ואידיאולוגיה טרנסצנדנטית. אושימה תופס את המיניות ככוח חומרי, יצרי, מטריאליסטי ומשחרר, המתקיים כנגד המדינה והחוק. המוות, לעומת זאת, הוא סתמי, אכזרי ומלוכלך, או אמצעי שהמדינה משתמשת בו כדי לחנוק את החיים.

ב"סיפור אכזרי של נעורים" (Cruel Story of Youth, 1960), סרט הפריצה של הגל החדש היפני, בחור ובחורה הסוחטים גברים עשירים משמשים להמחשת הקשר בין כישלון השמאל הממוסד לבין הניהיליזם של הדור הצעיר. "אלימות בצהרי היום" (Violence at Noon, 1966) מבוסס על סיפור אמיתי של רוצח ואנס סדרתי שפעל ביפן. הסרט עוסק ברוצח ובמערכת היחסים המורכבת בינו לבין שתי נשים שליוו אותו – אשתו וקורבן שהפכה לשפחה. הסרט מקשר בין הדחף האלים והמיני של היחיד לבין הניסיון הכושל להקים קומונה חקלאית סוציאליסטית. האידיאולוגיה הקולקטיבית אינה מסוגלת להתמודד עם הדחפים האפלים והלא־רציונליים של האדם. האלימות היא אינה חריגה מן הסדר החברתי, אלא תוצר ישיר של הדיכוי והחנק המובנים בחברה היפנית המסורתית והמודרנית כאחד. "אימפריית התשוקה" (Empire of Passion, 1978) הוא סיפור רוחות המתרחש בכפר בתקופת מייג'י (סוף המאה ה־19). אישה צעירה ומאהבה, הצעיר ממנה, רוצחים את בעלה המבוגר. רוחו של הבעל חוזרת לרדוף אותם ואת הכפר. אושימה מראה כיצד הכפר היפני המסורתי, הנתפס לעיתים קרובות במיתולוגיה הלאומית כמקור להרמוניה ולסדר, הוא למעשה מרחב של חנק מיני, קנאה, ריגול הדדי וענישה קולקטיבית דורסנית.

כתב: ארז דבורה