בשנת 1988 ישראל היתה בת ארבעים ואנחנו בני שמונה. בטקס בית ספרי חגגנו יום הולדת למדינה שהיתה צעירה ומלאת תקווה בדיוק כמונו.
עכשיו, כשאנחנו עצמנו בני ארבעים, אני חוזרת לבני כיתתי שהתחילו את החיים באותו זמן ומקום כמוני כדי לפגוש אותם מחדש ולספר את ההיסטוריה הקולקטיבית שלנו. מתוך הקולאז׳ שנוצר במעברים בין מפגש למפגש עולה דיוקן קבוצתי של דור: אמצע ישראל, אמצע החיים. הילדים שהתבגרו בשנות התשעים, עשור שהתחיל באופטימיות של שיחות שלום ונגמר בשבר של האינתיפאדה השנייה. הדור הראשון שידע תקווה בישראל, וגם, אולי, הדור שאיבד אותה.
קבלו עדכונים על סרטים, אירועים, המלצות והטבות. לנרשמים תוענק הטבת הצטרפות!
